הנערה הצעירה נעצה מבט חרד בחבילה שאחזה. היא התירה את חוט הקשירה בידיים רועדות.
כשפתחה את קופסת הקרטון והבחינה בתכולתה – צווחה באימה.
אצבע כרותה ומדממת נחה בתחתית הקופסה.
טבעת הנישואין המוכרת עדיין חובקת אותה.
לצדה היתה מעטפה לבנה מרובבת בכתמים אדומים. רק לאחר דקות ארוכות הצליחה הנערה להושיט אליה יד.
היא הוציאה מתוכה פתק וקראה:


15 בספטמבר 2013. ברוקלין, ניו-יורק

פרולוג

המפקד השקיף על הבית הפרוורי שבו התגוררה משפחתו של המנוול הערמומי. במשך תשע-עשרה שנים הוא הצליח לחמוק מנקמת ידו
הארוכה – אבל עכשיו זה נגמר.
שני חייליו הנאמנים היו לצדו, נשקם דרוך. הגיע הזמן לסגור חשבון.
עדיף לחכות עד שיחשיך לגמרי; כך יפחת הסיכוי שיבחינו בהם.
כאילו שזה משנה, חשב.
השמש שקעה. בשעה זו כבר היו רחובות העיירה פירלנד ריקים לגמרי. סבך עלים התגלגל לו ברוח הקלה לאורך הרחוב, כמו הושאל מאיזו סצנה של מערבון ישן.
וובר, אני לא מאמין שהצלחת לשרוד בחור הזה עשרים שנה. אני מזמן הייתי תוקע לעצמי כדור בראש.
ההוראות היו ברורות: יש לחסל את כולם, מלבד המטרה.
המפקד סימן לאנשיו להתכונן לתזוזה. רגע האמת הגיע.

משפחת מיטשל התיישבה לארוחת הערב בדיוק בשעה שמונה, כפי שנהגו לעשות מדי יום.
"מקס, אתה יודע איפה בקי?" שאלה אמילי בזמן שהניחה על השולחן צלחת עמוסה בקלחי תירס חמים, האהובים על בתה.
"היא שלחה לי הודעה שתישאר לאכול אצל משפחת אוסבורן. עדיין נותר לה ולאשלי ללמוד פרק שלם על מלחמת העולם הראשונה," ענה בעלה.
ברנדון הוריד אל צלחתו בבת אחת שלושה קלחי תירס מהבילים והחל לכרסם ברעבתנות.
"ומה אתך? קיבלת משהו מעניין בדואר?" שאלה אותו אמו.
הצעיר בן התשע-עשרה גלגל את עיניו לפני שחזר להתמקד בקלח שלו. בימים אלו היה אמור לקבל בחזרה תשובות מהקולג'ים אליהם שלח פניית קבלה.
"אל תדאג, יש עוד זמן," ניסה האב להרגיע את בנו.
הפעם ברנדון לא טרח אפילו להסיר את מבטו מהקלח הצהוב.
"בכל מקרה, מקס, אל תשכח לאסוף מחר את החליפה שלך מניקוי יבש. החתונה של אדי ולילי בעוד יומיים," שינתה אמילי את נושא השיחה.
"אמא, יש קולה?" שאל ברנדון, שסוף-סוף הואיל בטובו להסיט את מבטו מהצלחת, וכעת התמקד בכוס הזכוכית הריקה שלו.
"במקרר..." הפטירה האם בחוסר רצון, עוקבת במבטה אחר בנה, שהלך לכיוון המטבח. היא העדיפה שימזוג לעצמו שתייה מקנקן המים הקרים שהציבה במרכז השולחן.
"רגע, החתונה היא בעוד יומיים? שאל מקס. "כי אני לא חושב שמחר אספיק לעבור..."
קול חבטה עז קטע את דבריו; מישהו פרץ את הדלת. עוד לפני שהספיק לקום ולבדוק את העניין, רעש ירייה החריש את אוזניו וראשה של אשתו נשמט על צלחתה. הדם נטף מפצע כניסת הכדור, מעל אוזנה הימנית, והכתים את המפה הלבנה. לחייה השמאלית נחה בשלווה על צלחת החרסינה, עיניה פעורות ומבטן מזוגג.
מקס בקושי הצליח להתיק את עיניו מהמראה המזעזע ולהישיר מבטו אל הרוצח המתועב, שכיוון את אקדחו היישר אליו.
המראה המוכר הצליף בו מיד.
"איפה ברנדון?" שאל התוקף ברשעות.
עיניו של האב החרד נפערו בתדהמה ובאופן בלתי-נשלט נעו ימינה – מסגירות את מיקומו של בנו – שנייה לפני שחזרו לנעוץ מבט באיש שהרס את חייו.
"למטבח!" הורה המפקד לאחד מאנשיו. רק עכשיו קלט מקס שהרוצח אינו לבדו.
"לא! עצור! ברנדון, תברח!" הוא צרח וקם לחוש לעזרת בנו.
מאוחר מדי. קול הנפץ של הירייה ודממת המוות שהשתררה לאחר מכן צרמו לאוזניו.
"זה נראה לי הוגן; עין תחת עין. אתה לקחת ממני את המשפחה שלי, אני לוקח ממך את המשפחה שלך."
באותו רגע הבין מקס שהסיוט הנורא, ממנו חשש כל השנים, הפך למציאות.

ברוך הבא לגיהנום.
דקות ספורות שמשנות את חייך לנצח: אשתך נרצחת לנגד עיניך, בנך הבכור נורה למוות והאויב המושבע שלך עומד מולך עם אקדח בידו ואומר:
"הגורל של המשפחה שלך כבר נחרץ. מעכשיו אני האלוהים החדש שלך. אני אקבע אם תחיה או תמות ואיך זה בדיוק יקרה, אז כדאי מאוד שתתחיל לשתף פעולה."
עיניו הכחולות של מקס שיפדו את פרצופו של ריי הלבורגן, ראש ארגון הפשע הגדול ביותר בניו-יורק. הוא כבר התכוון לומר לו ללכת לעזאזל ולרוץ היישר אל הקנה המבורך של אקדחו; המוות לא הפחיד אותו יותר.
לפתע נזכר – בקי. צמרמורת חלפה בגבו. הוא חייב להציל את בתו הצעירה. אסור שהלבורגן ידע על קיומה. הוא חייב להרחיק את החלאות האלה מכאן לפני שהיא תחזור.
"ניצחת, הלבורגן, אעשה כל מה שתרצה."

פרק 1

פרק 2

"בקי, תרצי תוספת של מחית תפוחי אדמה?"
"לא, תודה, גברת אוסבורן."
"היא רוצה להשאיר מקום לקינוח," התערבה אשלי. "הריח של הבראוניז הקשה עלינו מאוד להתרכז בזוועות של מלחמת העולם הראשונה."
בקי צחקה. "מודה באשמה."
"אל תדאגי, יקירה, יש די והותר בראוניז לכולם," חייכה גברת אוסבורן. "אגב, קיבלתי את המתכון מאמא שלך. תמסרי לה תודה ודרישת שלום חמה ממני."
הנערה חייכה ונשכה את שפתה התחתונה בשובבות. כשהיו ילדים, בקי ואחיה היו רבים מי יזכה ללקק מהקערה את שאריות תערובת הפאדג' השוקולדית.
בעצם, על מי היא עובדת? הם עדיין רבים על כך.
"בטח שאמסור."
כמה דקות לאחר השעה תשע בערב, בקי מיטשל פסעה לאטה במורד הרחוב המוביל לביתה. שערה הארוך היה קלוע לצמה, אך הרוח הקלילה פרמה חלק מקווצותיה הכהות, שהיוו מסגרת נאה לפניה והדגישו זוג עיניים גדולות בצבע אגוז שניבטו מאחורי ריסים רכים. היא לבשה שמלה קיצית שהבליטה את גזרתה הדקיקה ואת רגליה הארוכות. כשיצאה מביתה בתחילת היום היה עדיין חם, אך הערב הפך קריר ושמלתה הקצרה לא הועילה לה במיוחד. היא הגבירה את קצב הליכתה.
"תגידי, את באה לפה הרבה?" נשמע לפתע קול מאחוריה.
בקי הפנתה את ראשה וחיוך עלה על פניה. הנער בן השבע-עשרה גר בשכנות אליה מאז שהיא זוכרת את עצמה. הוא החזיק את הסקייטבורד שלו מתחת לזרועו השמאלית.
"מה אמרת, ג'סטין? לא שומעים אותך פה למטה. כנראה בגלל הפרשי השעות."
כעת כל מאה שמונים ותשעה הסנטימטרים של גופו רכנו לעבר מאה שישים וארבעה הסנטימטרים שלה. זה היה מחזה מקסים.
הוא הצמיד את מצחו אל מצחה ולחש, "תגידי, את באה לפה הרבה?"
בקי הרגישה נבוכה. עקצוצים קטנים התחילו לרחוש בבטנה.
"נו, ג'סטין, באמת," היא צחקקה, "שנינו יודעים את התשובה."
ג'סטין לא אמר דבר ורק המשיך להביט בה, מצחו עדיין נוגע במצחה.
הם היו כל-כך קרובים לנשיקה.
ההגנה הכי טובה היא התקפה. היא עלתה על קצות אצבעותיה ונגעה
באפה עם אפו.
"נשיקת אסקימואים," אמרה בחיוך קטן.
"בקס, אנחנו באוקלהומה, לא באלסקה," הדגיש במבטאו הדרומי וחייך אליה בחזרה. הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיה ונישק אותה בעדינות.
להפתעתה, אף על פי שרגליה רעדו, העולם נשאר עומד על תילו.


שרון דיוויס התעוררה בתחושת פניקה נוראית. היא התבוננה בשעון המעורר לצד מיטתה ולמראה השעה התרוממה באחת. כבר אחרי שמונה וחצי בבוקר, היא מאחרת לעבודה
"יום ראשון היום," מלמל כריס, ראשו עדיין שקוע בכרית. הוא כבר התרגל לוורקהוליות של בת-זוגו.
"לעזאזל," נאנחה שרון וצנחה חזרה על המיטה. שערה הבלונדיני הבוהק התפזר על פני הכרית וכיסה אותה כעננה זהובה.
"כן, מצטער לבשר לך שתצטרכי לשרוד אתי את כל היום בלי להיות אפילו בזירת פשע אחת..." חייך כריס והביט אל תוך עיניה.
הסלולרי של שרון צלצל עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט.
"למה הייתי צריך לפתוח את הפה?" רטן כריס, שחיכה כל השבוע לבלות
זמן איכות עם חברתו – שבמקרה גם היתה הבלשית העסוקה ביותר במשטרת ניו-יורק.
שרון נעצה מבט ארוך בשם שעל הצג וקימטה את מצחה. "אל תדאג, זה לא רוב."
רוב ג'קי היה ראש מחלק הרצח במשטרת ניו-יורק והבוס הישיר של שרון.
"אז מי זה?" תהה. "הנציב? ראש העיר?" מאז ששרון לכדה את הרוצחת הסדרתית בפרשיית היפהפיות הנמות, טלפונים מאנשים רמי דרג כבר לא הפתיעו אותו.
"יותר גרוע, אמא שלי."
"לא, אמא, ברור שלא שכחנו," אמרה שרון במתיקות ומיד לאחר מכן צעקה ללא קול, "שיט!" כמו פנטומימאי מתוסכל. "נהיה אצלכם בשתים-עשרה." רגע של שתיקה מצד שרון. "טוב, טוב, אחת-עשרה וחצי."
"אנחנו מוזמנים לבראנץ' יום ראשון אצל ההורים שלי," אמרה בשפתיים חשוקות כשניתקה את השיחה.
"כן, כבר הצלחתי איכשהו לפענח את זה," ענה כריס בחיוך.
השעה היתה כבר אחרי עשר והם עדיין היו במיטה.
"למה יש לי הרגשה שנאחר?" שאל כריס, מחבק את שרון מתחת לסדינים.
שרון, שכבר נפלה מחדש לתרדמה, כשהיא מכורבלת ככדור בתוך גופו של כריס, מתענגת על המגע החמים של עורו, פקחה את עיניה בבהלה.
"אוי, לא!" קראה ומיד התרוממה לישיבה. "אנחנו חייבים לצאת!"
"נכון!" ענה כריס ונשק לצווארה, אוחז בה ומשכיב אותה בחזרה בעדינות. הוא סובב בקלות את גופה, כך שכעת פנתה אליו. "בהקדם האפשרי!" המשיך בדבריו בשעה שנשיקותיו יורדות לכיוון החזה שלה. "אין לנו דקה מיותרת!" עלה קולו העמום מתחת לסדינים, בעוד שרון חשה את התחושה המדגדגת והנעימה של שפתיו על בטנה, כשהן נעות דרומה.
"כריס, אני רצינית!" מחתה שרון, אבל החיוך שהתגנב לשפתיה העיד אחרת.
ראשו של כריס הציץ מקצה הסדין, לסתו המעוצבת מהודקת קלות, מבליטה את הגומה שבמרכז סנטרו. שערו הכהה, עדיין פרוע משנת הלילה, השתפל על עיניו. שרון ליטפה את מצחו והסיטה את קווצות השיער.
"ובכן, אם אנחנו רציניים עכשיו, אני צריך להגיד לך משהו." הוא נעץ בה מבט כחול שגרם לה לחייך במבוכה.
פעימות לבה של שרון האיצו. היא ידעה שכריס מרגיש בהן, שכן כעת חזהו היה צמוד לשלה ללא פיסת בד אחת שתפריד ביניהם.
שרון רצתה להגיד לו שעכשיו זה לא הזמן המתאים, שהם מאחרים לפגישה עם הוריה ועדיף שידברו על זה מאוחר יותר, אבל היא קפאה וכל מה שיצא לה מהפה היה, "מה?"
כריס נשם נשימה עמוקה והביט אל תוך עיני הטורקיז הזוהרות שלה, מבלי להסיט את מבטו ולו פעם אחת.
 "אני אוהב אותך."
 

פרק 3

12 בספטמבר 2013. פירלנד, אוקלהומה

19:56

12 בספטמבר 2013. פירלנד, אוקלהומה

20:00

12 בספטמבר 2013. מנהטן, ניו-יורק 

זוכרת שאבא'לה שר לך "עשר אצבעות לי יש"? עכשיו כבר אין לו.
ובכל יום תהיה לו אחת פחות.
נשארו לך עוד תשעה ימים...