היא לא יכלה לעמוד בכך עוד. הדמות המעוותת הביטה בה מכל עבר. היא הרגישה תחושת מחנק עולה במעלה הגרון.
עליה לעשות משהו ומייד. 
היא החלה להטיח את גופה כנגד הקירות, מסתובבת כמו בשיכרון חושים, מנפצת את המראות שמסביבה, חשה בחתכים הטריים שנוצרים בעורה ובטיפות הדם שהחלו לזלוג. הכאב היה מענג. בחבטה השלישית שראשה ספג כבר לא הצליחה לעמוד ונפלה על הרצפה בתחושת הקלה, חיוך ניצחון נמתח על פניה. כעת יכלה לפקוח את עיניה וליהנות מהחשכה המתוקה שאפפה אותה. אף אחד לא ילעג לה יותר. אף אחד לא יוכל לראותה.

24 באפריל,1990 

פרולוג

איזו קלישאה שהאישה היפה ביותר שראה מעודו היא דוגמנית־על.
אנדי, צלם בתחילת דרכו, בן עשרים וחמש, בדרך־כלל לא התלהב מדי מיופיין של הדוגמניות שניצבו מול עדשת המצלמה שלו. הוא לא תפס את עצמו כבחור בנאלי שהולך בעיניים עצומות (או במקרה הזה, פקוחות לרווחה) אחרי העדר, אבל מבטו התמגנט אליה בעל כורחו. 
איך נפלו גיבורים.
היא באמת משהו מיוחד, חשב לעצמו. גופה היה מעוצב כשעון חול ותווי פניה כאילו שורטטו ביד אמן. גילה לא ניכר עליה למעט כמה קמטוטים זעירים שאותם הסגיר חיוכה. עיניה, שהבהיקו בכחול עמוק, יחד עם שערה הכהה, היוו ניגוד מדהים לעורה הבהיר והצח. הוא נזכר כיצד צלמים אחרים שזכו לעבוד אתה, נהגו להישבע שהיא האישה היפה ביותר עלי אדמות. “גודל האגדה כגודל ההגזמה,“ היה עונה להם בעוקצנות. אולם כעת, במרחק צעדים ספורים מהאייקון העולמי גלוריה מקינטייר, הבין עד כמה טעה. מזל שאין לי כובע, חשב לעצמו, אחרת הייתי נאלץ לאכול אותו. אנדי סווין ניגש אל דוגמנית הצמרת הוותיקה ואולי המצליחה ביותר בעולם. 
“וואו. את האישה היפה ביותר שראיתי...“
“תודה,“ קטעה אותו גלוריה באדישות. היא כבר שמעה את המשפט הזה פעמים רבות. 
תחילה לא שמה לב לעלם הצעיר שעמד לפניה, אך כשהביטה בו התקשתה להתיק את מבטה ממנו. הוא היה יפה־תואר. שערו הזהוב השתפל על עיניו, שהיו בצבע זית, וחיוכו היה כובש.
אולי בכל זאת שווה לתת לו לסיים את המשפט, חשבה לעצמה. היא בחנה אותו שוב. בהחלט היו לו כל הנתונים להיות דוגמן, אבל הוא לא, אחרת הייתה מכירה אותו.
 אז מי הוא? תהתה. גלוריה אהבה לדעת בדיוק מול מה (או מי) היא מתמודדת.
“סליחה, אני חוששת שאני לא מכירה אותך.“
“אבל אני מכיר אותך. טוב, בעצם כל העולם מכיר אותך,“ חייך הצעיר.
“אני גלוריה,“ הציגה את עצמה, אף־על־פי שידעה שאין בכך צורך. “אנדי סווין,“ אמר והושיט את ידו ללחיצה.
ידו נותרה מיותמת באוויר רגעים ארוכים. כשראתה שאין בכוונתו לוותר, נאותה לבסוף להושיט את ידה.
“השם שלך נשמע לי מוכר,“ אמרה.
“את בטח מתכוונת לאבי, אנדרו סווין, בעל חברת עורכי הדין ’A & A’.“
“תמיד תהיתי מה עומד מאחורי השם הזה...“
“אלו ראשי התיבות של אבי ושלי. הוא תמיד קיווה שאמשיך בדרכו, אך אני בחרתי להיות צלם. אני עזבתי, אבל השם נשאר.“ “ומה אתה בדיוק מצלם?“ שאלה, ספק מקניטה ספק מסוקרנת. “בדרך־כלל אני עוסק בצילומים אמנותיים,“ הפתיע אותה. הוא העדיף להשמיט את העובדה שכדי להרשות לעצמו את העיסוק באמנות, עליו לצלם דוגמניות למחייתו.
“אז למה הגעת למסיבת שיווק של אתר אופנה? הרי אין פה שום דבר שקשור לאמנות.“
הם עמדו בחלל גדול שבו נערכה מסיבת השיווק של האתר החדש.
כל מי שהיה משהו בעולם הדוגמנות והפרסום, נכח. הקיר הימני של האולם היה למעשה חלון זכוכית ענק, שהשקיף על אורותיה של מנהטן עד למפגשהּ עם הים, אולם גם זה לא הציל את האווירה הכושלת של המסיבה. אותו מפגש שגרתי, אותם מאכלי גורמה מאוסים ואותם נושאי שיחה משעממים שאינם משתנים לעולם.
למען האמת, אנדי היה היחידי שעורר בה עניין.
“אני חייב להודות שמשכתי בלא מעט חוטים כדי להגיע לכאן,“
אמר כצוחק על עצמו.
“אין ספק שהמאמץ בהחלט השתלם,“ עלה חיוך קטן על שפתיה.
תופעה מוזרה ביותר, כי מעולם לא הרשתה לעצמה להרגיש נוח בחברת אנשים חדשים.
“בשבילי זה דווקא היה שווה את הטרחה,“ חייך. להפתעתו, הוא באמת ובתמים התכוון לכך.
היא כבר ידעה לאן השיחה מובילה.
“כי למעשה רציתי לפגוש אותך.“
“אותי? למה?“ שאלה בתמימות מעושה. אולי הוא מעט להוט מדי, חשבה לעצמה, אך בהחלט מגיעות לו נקודות על התעוזה.
“כפי שציינתי קודם, אני צלם, ויש לי הצעת עבודה בשבילך.“
היא הופתעה לגמרי. כנראה טעתה לגביו. אולי אפילו קצת נעלבה מכך שבא לדון אתה בעניין עסקי בלבד. ההערצה לדוגמניות כבר לא מה שהייתה בעבר, התמרמרה בלבה.
“אני בטוח שאת מקבלת עשרות הצעות מדי יום,“ המשיך, “אבל אני מקווה שתמצאי עניין במה שאני עומד להציע לך.“
“תמשיך,“ אמרה, מתארת לעצמה שבוודאי מדובר בעוד צילום
לשער מגזין/ רשת אופנה/ קמפיין איפור, מה שלא נשמע מיוחד כל־כך.
עכשיו הכול תלוי בו, הוא חייב לגרום לה להסכים.
“טוב, תרשי לי לנסות ולהרשים אותך בכך שאתחיל ואומר שמדובר בפרויקט שאמור לעורר תהודה עולמית.“
עוד פרסומת לחברה בינלאומית? חשבה. לא מרשים במיוחד.
איפה האמנות שדיבר עליה?
“בעצם, המשימה שהוטלה עליי היא ללכוד את מהותו האמיתית של מושג היופי. מדובר בצילום אמנותי ולא בעוד איזה קמפיין או פרסומת, ולכך נדרשת עבודה רבה. החל באיתור המקום האידיאלי, עיצוב רקע חלומי ועד למציאת האישה המושלמת, כי בינינו, אין ספק שאתן המין היפה. לכן אני זקוק לך. אם לא תסכימי, איאלץ לבטל את הצילומים כי לא אתפשר על דבר שאינו מושלם, ועבורי אין מישהי שמתאימה לפרויקט הזה יותר ממך.“
בהחלט נאום מרשים. המחמאה לא חמקה מגלוריה. הרעיון מצא חן בעיניה.
“אתה לא חושב שעדיף לך לבחור מישהי צעירה יותר? הרי
מוסכם על הכול שהנעורים הם סמל היופי,“ אמרה ישירות.
אנדי ידע שהיא תשאל אותו את השאלה הזאת, וגם ידע בדיוק מה להשיב לה.
“לדעתי אישה היא כמו יין טוב - רק משתבחת עם השנים. בכל מקרה, עוד לא ראיתי אישה שמגיעה לקרסולייך, צעירה או לא. לכן אני מפציר בך שתסכימי, כי בלעדייך זה לא יקרה והעבודה הזאת חשובה לי מאוד.“
החנופה בהחלט הועילה. היה בו משהו שהצליח לכבוש אותה, לעת עתה.
“אתה יודע מה?“ אמרה בפרץ של ספונטניות, “אני אשתתף בצילומים שלך. הרי לא אוכל לשאת באחריות להריסת הפרויקט שלך.“ אותו חיוך נדיר התחמק לו שוב.
האמת היא שגם יצר התחרותיות התעורר בה. היא רצתה להוכיח לכל הדוגמניות הצעירות, שחושבות אולי שהיא נחלת העבר, שלא יהיה להן קל להביס אותה בדרך לתהילה. אמנם היא לא
יכולה להכחיש שרובן ככולן יפהפיות, אבל אם היא תוכתר רשמית לאידיאל היופי אף אחת לא תוכל להתעלות עליה.
“מצוין!“ קרא אנדי וחיוך גדול על פניו. “אפשר לקבל את כרטיס הביקור שלך?“

הם ישבו זה מול זה. ארתור, גלוריה ועורך־דינם מצד אחד של השולחן ואנדי ועורך־דינו מהצד השני. הם נפגשו בשביל לדון בפרטי החוזה, החל בשכר ועד לאספקת המזון.
ארתור כהן היה המנהל האישי של גלוריה. לא היה לה סוכן, היא לא אהבה סוכנים. גלוריה לא הייתה מסוג הדוגמניות שמקבלות בעיוורון כל הצעה שמובאת בפניהן, והקפידה לקחת חלק מהותי
בקבלת ההחלטות לגבי המסלול המקצועי שלה. אילו לא הייתה דוגמנית, היא ודאי הייתה אשת עסקים מצליחה. היא תמיד הצליחה לקבל את מה שרצתה. חמש דקות בחברתה ניפצו לרסיסים את
הסטיגמה הנפוצה של “יפה וטיפשה“.
האמת היא שלא ממש נזקקה לארתור לצדה, אבל הוא היה האדם היחידי בעולם שכלפיו חשה הערכה אמיתית וכנה, ולכן זכה לכבוד שכזה גם מאנשים אחרים בתעשייה. ארתור תמיד היה שם עבורה, תמך והאמין בה עוד לפני שנעשתה דוגמנית צמרת או בכלל דוגמנית.
מעולם לא שכחה את אותו יום גורלי. היא הייתה בת שבע־ עשרה, זה היה יום העבודה השלישי שלה בבית־הקפה, והוא היה גרוע כמו היום השני וזה שלפניו. לו יכלה, הייתה עוזבת כבר ביום הראשון, אבל היא הייתה צריכה את הכסף כדי לפרנס את עצמה ואת אמה החולה, שהפסיקה לעבוד. ארתור נכנס לגמרי במקרה לאותו בית־קפה, משום שהמקום הקבוע שאליו נהג ללכת, נסגר
לשיפוצים. עד היום גלוריה אסירת תודה שארתור בחר לשבת דווקא בבית־הקפה שבו עבדה ולא אצל המתחרים ממול. לטענת ארתור, באותו יום הוא פשוט רצה ליהנות ממזג האוויר הנאה, ולכן העדיף את בית־הקפה שבו עבדה, בגלל השולחנות שהיו בחוץ. ארתור בחן ארוכות את המלצרית הצעירה ששירתה אותו, והחליט לקחת אותה תחת חסותו. לא היה לו ספק שהיא נועדה לגדולות. מאותו יום קיבלו חייה תפנית של מאה ושמונים מעלות. למזלו ולמזלה, היו לו קצת קשרים בתחום. שניים מבכירי התעשייה היו חבריו עוד מימי האוניברסיטה, בימים שחלמו לשנות את העולם ולזכות בפרס נובל, שניות ספורות לפני שהפקטור הכלכלי השתלט על מוחם. הוא הפציר בהם לפגוש אותה ולא הסכים לקבל “לא“ כתשובה. בסופו של דבר, סקרנותם )או עקשנותו של ארתור( גברה, והם הסכימו להכיר את אותה בחורה צעירה, שהקסימה את חברם הטוב. הם לא התחרטו.
באותה תקופה הייתה צעירה אחרת שחבריו של ארתור טיפחו כהבטחה הבאה של עולם הדוגמנות, אולם לאחר מבט אחד בגלוריה הם בחרו בה ומעולם לא הצטערו על כך. זה הסיפור שלה. כאן
החיים שלה החלו ולא דקה לפני. היא פרצה לעולם הדוגמנות והפכה בן לילה לדוגמנית העסוקה ביותר בענף. לגבי הצעירה האחרת, אותה “הבטחה גדולה“, היא לא זכרה את שמה והייתה בטוחה שגם אף אחד אחר לא. 
אנשים תמיד אמרו לגלוריה שיבוא יום והיא תהפוך לדוגמנית.
היא קיוותה שזה יקרה מוקדם מאשר מאוחר, כי הבינה מהר מאוד שגם בתחום הזה, ואולי בו במיוחד, לתזמון הנכון יש תפקיד מפתח.
היא ידעה שלו החלה לאחר הפריצה הגדולה של הדוגמנית השנייה, לעולם לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה. זה היה הסוד הכמוס שלה.
התעשייה היא זו שמושכת בחוטים, מחליטה מי תזכה להפוך לחביבת הקהל, ולא הציבור, גם אם הוא רוצה להאמין אחרת.
לאחר שכל העניינים העסקיים למיניהם נסגרו, הם עברו לדון בפרטי עבודת הצילומים.
המקום שנבחר היה יער מרהיב בחצי האי הדרומי של ניו־זילנד, שאנדי התוודע אליו באחד ממסעותיו. לדבריו, הניגוד בין הנוף הפראי לבין גלוריה, אשר נראתה כבובת חרסינה מעוצבת, הוא זה שייצור מראה אותנטי וכובש שאינו מלוטש מדי. בקיצור - מושלם.
בניגוד למה שהייתה רגילה, הצוות היה מצומצם למדי. פרט לאנדי, גלוריה וארתור, הוא כלל מאפרת, שתִפקדה גם על תקן מעצבת שיער, עוזר צלם ואסיסטנט כללי, שתפקידו היה לדאוג
לכל דבר שרק ירצו.
כל שנותר הוא להתחיל במשימה.

פרק 1

פרק 2

“אה, יופי, אני שמחה שהתעוררת,“ נשמע קול נשי צוהל ברקע. 
ג‘ולי לא ידעה היכן היא ומה קורה לה. עיניה היו קשורות וידיה  ורגליה היו כבולות לכיסא בחוזקה. היא הרגישה את הדם מתנקז ממפרקי ידיה ורגליה, תחושה של כאבי תופת. לא היה לה מושג  כמה שעות לא אכלה או שתתה, אך זה נראה לה כמו נצח. חצי מהזמן הייתה מעולפת ולא הבינה מה עושים לה, ובחצי השני הכאבים הממו אותה עד כדי כך שהיא הרגישה שהיא עומדת לאבד את הכרתה בכל רגע. 
“מה קורה פה?!“ צעקה ג‘ולי במעט הכוח שנותר בה. “כמה זמן  אני פה? למה אתם עושים לי את זה?“ צרחה בבכי. 
“את לא חייבת לצעוק,“ ענה לה אותו קול נשי. “ממילא אף אחד  לא ישמע אותך. את כאן כבר יומיים ואף אחד לא הגיע להציל אותך. אבל אל תדאגי, עוד מעט זה ייגמר.“ 
ג‘ולי לא ראתה את החיוך הזדוני שעלה על פני האישה כשאמרה זאת.
היא לא הבינה כיצד הגיעה למצב הזה. השבוע נדמה לה כאחד  הטובים בחייה. בתחילתו חזרה ממסיבת רווקות של החברה הראשונה שמתחתנת, הן חגגו באטלנטיק־סיטי, וג‘ולי אפילו זכתה 
בכמעט מאתיים דולר. מובן שלמחרת בזבזה את מלוא הסכום על  שמלה מהממת, שמשכה את תשומת לבה כבר זמן רב. כמו־כן, אמה החלה לרחרח אצלה איזו מתנה היא רוצה ליום הולדתה 
הקרב ובא, דבר שרק הגביר את מצב רוחה הטוב.
החורף היה בעיצומו, אך תחושת הכפור התחלפה במפתיע למזג  אוויר נעים למדי, וג‘ולי הרגישה כאילו גם זה קורה במיוחד בשבילה.
בשיאו של אותו שבוע היא פגשה עורכת של מגזין חשוב, שאמרה  לה שיש לה מראה ממש מיוחד, ושאם היא מעוניינת לדגמן עבור המגזין שתתקשר אליה. היא מסרה לה את כרטיס הביקור שלה. ג‘ולי ענתה בהתרגשות שחלום חייה הוא להיות דוגמנית, ואותה עורכת, קלי דיינס שמה, הנהנה בחיוך. היא רק ביקשה מג‘ולי לא לספר על כך לאיש, כי אינה רוצה להיות מוטרדת על־ידי בנות נוספות המשתוקקות גם הן לקבל הזדמנות מדהימה שכזו. עדיף שתספר לכולם אחרי שהכול יהיה סגור ורשמי. 
כבר למחרת ג‘ולי התקשרה לקלי והן קבעו להיפגש בבית  העורכת, בשכונה יוקרתית בעיר. קלי אפילו העלתה את האפשרות שג‘ולי תצטלם באותו יום ל“בוק“, ובכך בעצם רמזה לה להקפיד 
על הופעתה. ההתרגשות הרבה של ג‘ולי הפכה לפרץ של אושר  כאשר חשבה על השמלה החדשה שבדיוק קנתה, שתהיה מושלמת למאורע המיוחל. היא קיוותה מאוד שתצליח להרשים את קלי. 
היא נכנסה לביתה של קלי, שהורתה לה לחכות בסטודיו למטה,  בקומת המרתף. הדבר האחרון שזכרה היה חבטה עזה בראשה ואת גופה מיטלטל במורד המדרגות. היא עדיין הייתה שרועה 
על הרצפה כאשר חשה במרקם של בד גס, כמו מגבת מטבח  משומשת, מכסה את פניה ומעלה ריח מוזר באפה. מייד לאחר מכן הכול נעשה שחור... 
כאשר הכרתה שבה אליה לבסוף, אלוהים יודע אחרי כמה זמן, עיניה היו מכוסות והיא הייתה כבולה לכיסא, מטושטשת וסובלת מכאבים איומים. 
“מה לעזאזל קורה פה?“ שאלה ג‘ולי. “קלי, זאת את?“ קראה  בחוסר אונים.
“סבלנות יקירתי,“ נשמע קולה הרגוע של קלי. “עוד מעט הכול  יהיה ברור כשמש.“ 
לאחר דקות ארוכות הרגישה ג‘ולי שהחבלים הכואבים שכבלו  אותה לכיסא, מותרים, אך היא לא יכלה לזוז. טעם נורא עלה בפיה. 
האם סוממה? עיניה היו עדיין מכוסות, אך לא היה לה מספיק כוח  להסיר את הכיסוי. גופה היה כמשותק. קלי אחזה בה באכזריות והפילה אותה ארצה. 
ג‘ולי הרגישה כל פיסה מעורה הערום והחבול נגרר על הרצפה  הקרה והמחוספסת, ואז נזרק הצדה כמו חתיכת בשר. 
“אוי ג‘ולי, כמה שאת יפה!“ צהלה קלי. “אני רק אלביש לך את  השמלה החדשה שלך ואאפר אותך, ואז תוכלי לראות בעצמך כמה שאת... ובכן... עוצרת נשימה!“ 
“מה קורה פה?“ ג‘ולי שאלה בשנית. היא רצתה לצעוק, אך  קולה כבר היה צרוד מרוב צעקות ובכי. 
“אל תדאגי מתוקה, תשמרי את הכוחות שלך לאחר־כך. פשוט  הייתי צריכה לעשות לך כמה שינויים קטנים, לפני שיכולתי להרשות לך להצטלם למגזין שלי. את בטח מבינה שלא כל אחת יכולה סתם כך להופיע וברגע אחד להפוך לדוגמנית. הסוד השמור מכול, של כל אותן דוגמניות עוצרות נשימה באשר הן, הוא שהדרך ליופי כרוכה בסבל. רב.“ 
ג‘ולי הרגישה את גופה נדחק אל תוך השמלה הצמודה שלחצה  על פצעיה, ומושב על כיסא. ידיים קשות ומרושעות משכו אותה כלפי מעלה ללא רחמים ובלי התחשבות בכאב העז שחשה, כדי  שתשב זקוף. הכיסוי הוסר מעיניה. 
החדר היה כולו מואר, אך חלפו כמה דקות עד שעיניה התרגלו  והיא יכלה לראות בבירור. כל קירות החדר היו למעשה מראות.
היא ראתה אישה בעלת שיער בגוון פלטינה ושפתיים משוחות  בקפידה באדום כהה, קלי, עומדת בגאווה ליד כיסא שבו ישבה מישהי שלא זיהתה, אך לבשה את בגדיה. היא נעצה את עיניה 
בעיני הבחורה ואז קלטה. המציאות היכתה בה.  זו הייתה היא. 
“מה לעזאזל עשית לי?“ זעקה ג‘ולי, כשהדמעות מתחילות לזלוג  על לחייה ולצרוב את עורה הפצוע. 
“תראי את עצמך, כולך מהודרת עם השמלה החדשה שלך. ג‘ולי,  את לא חושבת שאת יפה?“ 
כל גופה של ג‘ולי היה מקולף. חלק מהפצעים החלו להתאחות  מעט, אך אלו שעל פניה נותרו חשופים וכואבים. שערה השטני הארוך, אותו גידלה באדיקות עוד מילדות, קוצץ ונתלש עד שחשף את הקרקפת שלה, והדם נטף ממנה לעיניה והתערבב עם הדמעות. 
גבותיה נתלשו והשאירו במקומן עקבות של דם. אפה נראה שבור  ומעוות והיה לה קשה לנשום. שפתיה היו סדוקות ויבשות, כמהות למעט מים. שמלתה הייתה מוכתמת בדמה. 
ג‘ולי הצטמררה מול הדמות שנשקפה מולה במראה.
“מה עשית לי?“ נאנקה ג‘ולי, “למה עשית לי את זה?“
“זה לא נעים להיות מכוערת, נכון?“ אמרה קלי בארסיות. “כשאת  יפה את חושבת שאת מעל כולם, באמת ובתמים שווה יותר מכל השאר. מתהלכת לך כבת אצולה שאיש אינו יכול לסרב לה. אח, 
איזו יהירות דרושה כדי לרצות להיות דוגמנית. את סומכת על יופייך  שיהפוך לך את החיים לקלים בן רגע, בלי ללמוד או לעבוד, בלי להיאבק על פרנסה, בלי לעשות דבר מלבד לחייך ולהיות מושלמת.“ 
“אבל זאת לא אשמתי שאני... שהייתי... יפה,“ התחננה ג‘ולי.
“אולי,“ השיבה קלי, “אבל הגאוותנות שלך היא לגמרי באשמתך.
אינך זוכרת שחלום חייך היה להיות לא פחות מאשר דוגמנית?
לכן את ראויה לעונש שניתן לך.“
“ומה אתך?“ שאלה ג‘ולי. “גם את יפה. למה את לא מענישה  את עצמך?“ 
“הו לא, אינני יפה כמו שאת, כלומר, כמו שהיית. בכל אופן, לא  תמיד נראיתי כך.“ בעודה אומרת זאת נזכרה קלי בימים הרעים ההם. “את מבינה, בגלל נשים כמוך סבלתי כל חיי. מעולם לא הייתי 
יפה מספיק. בנות כמוך תמיד לעגו לי.“ בלבה חשבה על מישהי  אחת במיוחד. “לא יכולתי להשתמש במראה שלי כדי להגיע לאן שהגעתי. לא הייתי מספיק שחצנית כדי לחשוב שיופיי יפתח לי דלתות במקום השקעה וכישרון ועבודה קשה, קשה מאוד, וזאת בדיוק הטעות שלך. אם את לא מבינה,“ הוסיפה, “החטא שבו את חוטאת הוא לא חטא היופי אלא חטא הגאווה. את לא נענשת בגלל איך שאת נראית, אלא בגלל איך שאת מרשה לעצמך להתנהג.“ 
הטיחה בה קלי, מותירה אותה חסרת מילים.
הדבר האחרון שג‘ולי ראתה היה את קלי מכוונת אליה אקדח.
היא כבר לא שמעה אותה אומרת: “קשה להיות יפה, לא?“


                                                                             * * *


שקיות הזבל שעטפו את גופתה של ג‘ולי, המתינו בסבלנות בחדר  האפלולי שבו מצאה את מותה. קלי הייתה יותר מדי חכמה מכדי לנסות ולהיפטר מהראיות באמצע היום. 
היא אמנם הייתה בדרכה לעבודה, אך מחשבותיה נדדו למחוזות  אחרים. היא תהתה מתי השוטרים ימצאו את הגופה. היא רצתה שכל אחת שיש בה יופי ויוהרה יותר משכל, תדע שהיא צריכה להיזהר.
כשעברה במרכז העיר, ליד סוכנויות הדוגמנות הגדולות, הבחינה  בנערה יפה, כבת עשרים, בעלת שיער בלונדיני מתולתל ועיניים זהובות גדולות, בוהה בבניינים הגבוהים בהבעת השתאות מהולה בתקווה. היא עצרה את רכבהּ סמוך אליה ופתחה את החלון. 
“שלום, אני עורכת המגזין ‘יופי פנימי‘ והייתי רוצה שתצטלמי  אליו, הנה כרטיס הביקור שלי, תתקשרי אליי. אני חושבת שצפוי לך עתיד מזהיר בתחום הזה.“

בתחנת המשטרה של ניו־יורק נשארה סדרת הרציחות של הנשים היפות בגדר תעלומה.
בין הצעירות הרבות שנמצאו חסרות רוח חיים, לא נמצא כל מכנה משותף, פרט למראה החיצוני המרשים שלהן, שהושחת בברוטאליות. לאיש לא היה מושג מי יכול להיות הרוצח. 
במהלך שש השנים שבהן עבדה הבלשית שרון דיוויס במחלק הרצח, היא כבר פתרה אינספור תיקי רצח שונים, אך התיק הזה היה הקשה מכולם. היה ברור שמדובר בפושע מיומן, שכמעט שלא הותיר אחריו עקבות. שרון תהתה אם יש לו ותק בתחום ואולי אף קשר לפרשיות נוספות לא פתורות. 
מהניסיון שצברה בעבודה משותפת עם פסיכולוגים משטרתיים, היא הצליחה להרכיב פרופיל מעורפל של הרוצח או הרוצחת. מסקנותיה עד כה העלו כי אין ספק שמדובר באדם פיקח ופרפקציוניסט ביותר. סביר להניח שהיה ידוע ככזה גם בסביבתו הטבעית. לגבי מין הרוצח נשקלו שתי האפשרויות, אם כי העובדה שמעל תשעים אחוזים ממקרי הרצח הסדרתיים מבוצעים על־ידי גברים, הובאה בחשבון. אפשרות אחת שהועלתה הייתה שמדובר בגבר שספג בילדותו התעללות והשפלה מדמות נשית, וסביר להניח שהשחתת הפנים מסמלת עבורו מעין ניצחון ונקמה הקשורה בחוויות העבר. מנגד, לא היו סימנים לתקיפה מינית, המאפיינת לרוב רוצחים ממין זכר, אך הדבר היה יכול להתקשר גם לתחושת הסירוס שהרוצח חש בגלל אותה דמות נשית מעברו. אפשרות אחרת, סבירה פחות לדעתה, הייתה שמדובר באישה שמכפרת על רגש נחיתות פנימי בהפיכת נשים יפהפיות, שמהוות מקור איום עבורה, לנחותות ומכוערות ממנה. מאחר שמבחינה סטטיסטית אחוז קטן מאוד של רוצחים השתייכו למין הנשי, גם כיוון זה לא הסתמן כמבטיח במיוחד. בכל מקרה, לא נמצאו ראיות שיוכלו לאשש או להפריך אף אחד מכיווני החקירה, כך שהם נשארו תיאורטיים לחלוטין - לא טוב כשאת מנסה לפענח פרשיית רצח. שרון הייתה זקוקה נואשות לקצה חוט.
הפתולוגית קבעה כי הפציעות על הגופות נגרמו במהלך ארבעים ושמונה השעות שלפני מותן, וכי הנזק למפרקים מעיד על כך שהן נקשרו בחוזקה. כמו־כן, נמצאו בגופן שאריות של כלורופורם ו־GHB, הידוע גם כ“סם האונס“, אף ששרון ידעה כי אין כל עדות לתקיפה מינית. נראה שהרוצח רצה להבטיח שקורבנותיו לא תוכלנה להשיב מלחמה. 
אבל איך הן הגיעו למצב הזה מלכתחילה? האם הרוצח התנפל עליהן מאחור או שהן פגשו בו מרצונן? ואם כן, מדוע? השערות שונות ומשונות עלו בראשה של שרון, בניסיון לענות על השאלות הללו. היא ידעה שאין טעם לירות לכל הכיוונים המעורפלים האלה, אלא רצוי להתבסס על העובדות בשטח. הבעיה הייתה שלא היו כאלה. הזמן החל לדחוק בה יותר ויותר, והיא הרגישה בכך. באותו רגע נשמע קולו של המפקד שלה, ראש מחלק הרצח של משטרת ניו־יורק, רוב ג‘קי. 
“דיוויס, בואי לפה עכשיו!“ שאג ברחבי המחלקה. 
שרון חצתה את האולם במהירות שלא הייתה מביישת משתתף מרתון, אגב איסוף שערה הבלונדיני הארוך לעיגול זהוב מעל קודקודה. “יש משהו חדש?“ שאלה, מסיטה מעיניה הכחולות־ירוקות קווצות שיער סוררות. 
“זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך, דיוויס, בתור הבלשית שאמורה להיות אחראית על התיק הזה,“ ענה בקרירות.
 אמורה להיות אחראית? נראה כי מצבה מידרדר מרגע לרגע. “ובכן...“ היא ניסתה למשוך קצת זמן, בעודה תוהה איך תגרום למפקדהּ לא לשים לב לעובדה שאין לה שום דבר לחדש לו. “שני הפרופילים העיקריים של הרוצח כבר קיימים ואני נעזרת בהם כדי למצוא הוכחות שיאשרו אחד מהם. אני בדרכי לעבור על התיקים שנית, אולי יש משהו שפספסנו.“
“כבר עשינו את זה,“ אמר רוב. “לכל הרוחות, דיוויס, אנחנו חייבים להראות איזושהי התקדמות, ואת לא מספקת את הסחורה. את לא מבינה אילו לחצים מופעלים עליי מלמעלה. את יודעת שזה אחד האירועים הכי מסוקרים בשנתיים וחצי האחרונות, מה שאומר שאם לא נפתור את העניין בקרוב, התחת שלנו יהיה בסכנה. אני לא יכול להמשיך לחפות עלייך.“ הוא עצר ונשם נשימה עמוקה. “אם את חושבת שאת לא יכולה לעמוד בזה...“
“רוב, שנינו יודעים מה אני שווה, ואתה יודע שאף אחד אחר לא היה יכול להגיע רחוק יותר עם הראיות המועטות שיש בידינו,“ ענתה בביטחון, אף שלא הרגישה כך. בשנה האחרונה בלבד התגלו ארבע גופות, והיה ברור שהרוצח מתחיל לצבור יותר ביטחון ויותר ניסיון. בכל פעם שגופה נוספת נתגלתה, שרון הרגישה את עומק כישלונה. 
אבל היא מעולם לא הייתה מהסוג שמרים ידיים. 
“תקשיב, צריך לחזור לשורש העניין. אין ספק שיש לנו עסק עם מקצוען ולכן, אם ישנן טעויות, הן יימצאו ברצח הראשון. אנחנו חייבים להתחיל מהתחלה, רק כך נוכל להתקדם לנקודת הסיום. אנחנו כבר בקיאים בשיטות של הרוצח, במניעים שלו. אנחנו זקוקים רק לטעות אחת קטנה, ואני יודעת שאמצא אותה. אהפוך עולמות אם אדרש לכך.“ 
שרון חשה משולהבת מההצהרה האמיצה שלה. היא הרגישה ששוב כבשה את רוב והצליחה להרגיע אותו. היא כבר ראתה את תחילתו של החיוך שלו וחיכתה לשמוע את המשפט הקבוע: “או.קיי. דיוויס, סומך עלייך, אלוהים יודע למה. תתחילי לזוז.“ אבל היא לא שמעה את המילים הללו. הסלולרי של רוב צלצל. הוא ענה ושתק לאורך כל השיחה. שרון הבחינה שהווריד ליד מצחו מתחיל לבלוט - סימן רע מאוד. כשניתק אמר רק דבר אחד: “נמצאה עוד גופה.“

פרק 3