אני דנה, ומאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי מילים: לשיר אותן, לחרוז אותן, לפטפט אותן, לכתוב אותן – יו ניים איט.
אחרי שעברתי את השלב המוכר שבו כל ילדה בכתה א' חולמת להיות ארכיאולוגית או ביולוגית ימית (הוכחה לחוש ההרפתקנות שלי), לקראת סיום היסודי הגעתי להחלטה השקולה שאני רוצה להיות סופרת.
כן, סופרת.
אני יודעת שהמון ילדים חושבים על חלום ולא מתחייבים אליו: "כבאי", "שוטרת", "טייס", "וטרינרית".
חלומות הילדות שלנו בסופו של דבר נטמנים בזיכרון בעוד אנחנו ממשיכים אל החלום הבא.
אבל אני תמיד ידעתי מה אני רוצה.
אני יודעת שזו זכות לא מובנת מאליה, לדעת מה הגורל שלך לפני שאת עוד פוגשת אותו. אני מוקירה את הידיעה הזו. אולי בזכותה היה לי יותר קל לא לוותר לעצמי גם כשהיו מכשולים. גם כשהאור בקצה המנהרה היה פצפון. גם כשהחלום להיות סופרת היה רחוק מאוד.
היום יש באמתחתי ארבעה ספרים שכתבתי, בעברית ובאנגלית, וסיימתי לכתוב את הספר השלישי בסדרת הבלשית שרון דיוויס.
אני שואפת להמשיך להתפתח כסופרת, להתמיד בכתיבה, להגדיל את קהל הקוראים שלי ולזכות בהערכתם. כי בסופו של דבר אני כותבת לא רק לעצמי אלא עבורכם.